"גילוי מאוחר"

(מתוך הרצאה בכנס אמנות יהודית בגיל השלישי בבית אות המוצר ירושלים, יוני 2010)

בבית שלנו לא דיברו אמנות, אבל אסתטיקה היה ערך בעל חשיבות עליונה. הדבר התבטא בין היתר באופן שבו הוגש האוכל לשולחן, ב"הידור מצווה" כעקרון מנחה בחייו של יהודי, במודעות הגבוהה ליופיו של הטבע,  ובהקפדה היתרה על אופן השימוש בלשון.

אמא  רשמה בעפרון או בעט על כל נייר מצוי, בעיקר דמויות אדם ובעלי חיים. את הכישרון הבולט שלה ירשה ממנה אחותי שעברה את כל מסלול ההכשרה, בתחילה כמורה לציור ואחר כך כציירת מוכרת ומוערכת.

כטבען של משפחות, מאחר שאת מקומה של האמנות בבית שלנו תפסה אחותי, לא העליתי מעולם על דעתי להתעניין בתחום הזה. אותי הועידו הורי ללימוד שפות. אחרי התיכון נסעתי  לאנגליה לשנה, מה שאפשר לי לאחר מכן להשלים תואר בשפה ובספרות אנגלית, וללמד אנגלית במוסדות חינוך שונים.

מאוחר יותר, בעקבות קורס הכשרה בהנחיית הורים, החלטתי לשנות כיוון.  נרשמתי לתואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטה העברית, השלמתי את לימודי, ועסקתי בתחום במשרות מגוונות במערכת החינוך.

במשך אותה תקופה ולאורך זמן אני זוכרת את עצמי משוטטת כהרגלי בחנויות הספרים בארץ ובחו"ל.  בשלב מסוים הובילו אותי רגלי באופן קבוע אל המדפים העמוסים במדור  ה- Arts and Crafts. הייתי מביטה בהם, מעלעלת בתוכם ועיני כלות: איך ייתכן שבתוך כל המגוון הזה לא אמצא אני את הפינה שלי? האם אין משהו בתוך כל אלה שבו  אמצא גם אני מקום?

בשנת 1999 הגענו לניו יורק ובין היתר ביקרנו אצל גיסי וגיסתי הגרים בריברדייל. על השולחן בחדר האוכל היה מונח משטח חיתוך ירוק ועליו רצועות בדים בצבעים שונים. על הקיר הסמוך בחדר האורחים היה תלוי מתלה קיר יפהפה עשוי רצועות בצבעי ירוק ושמנת. הייתי מוקסמת. "איך את עושה את זה?" שאלתי. שרה גיסתי אמרה:

"את רוצה, היום אחרי הצהרים ניסע ל Upstate New York נקנה את הציוד הנדרש, חוברת עם דוגמאות, בדים. נתחיל לעבוד כאן. אתן לך הוראות, תגיעי בבית עד שלב מסוים. בעוד כחודשיים נגיע ארצה לביקור, ואמשיך להדריך אותך עד לגמר העבודה."

שרה היא מסוג האנשים שקשה לסרב להם. אומר ועושה. נסענו לחנות המתמחה ב Quilting. קנינו הכל – לוח לחיתוך, סכין חיתוך, סרגלים, חוברת, בדים, בטנה, חוטים. ועם כל זה, ומצוידת בהוראות, נסעתי הביתה. התחלתי לעבוד ובמקביל חיפשתי לי מורה. היה לי ברור שאם ברצוני להתפתח בתחום אצטרך ללמוד אותו באופן יסודי. מסוכנות מכונות התפירה "ברנינה" בירושלים שלחו אותי למורה בתל אביב, והיא הפנתה אותי אל חוה קציר במבשרת, איתה אני בקשר עד היום.

מאז הכול היסטוריה. העבודה בטלאים הקסימה אותי מההתחלה. העיסוק בבדים, מיונם לצבעיהם והתאמתם לעבודה שנבחרה, החיתוך החד והתפירה המדויקת שתבטיח בסופו של תהליך את איכותו של התוצר המוגמר – כל אלה היו לי למקור של הנאה וסיפוק גדולים.

הניסיון שצברתי הוביל אותי למחוזות חדשים. מתפירה בקוים ישרים עברתי לקוים מעוגלים שהרחיבו את טווח התנסויותיי. כמות הבדים שתפחה והלכה, אפשרה  לי יכולת תמרון בבחירת הצבעים והטקסטורות ומציאת האיזון הנכון בין המוכר והשגרתי לבין המפתיע והנועז. שיטות עבודה וטכניקות שלמדתי במסגרות השונות הרחיבו אף הן את אפשרויות התמרון שלי.

***

אמנות הטלאים מקורה במסורת ביתית, שתחילתה בשמיכות ובכיסויי מיטה שהוכנו משיירי בדים, ואשר כיום משמשת כלי ביטוי להתנסויות קולקטיביות ואישיות . עבודות הטלאים מספקות שפה חזותית ליוצרים המעוניינים להתמודד עם נושאים שונים באמצעות האופי היותר פיזי של הבדים.

עבודות הטלאים בנויות כולן משלוש שכבות המתופרות יחד והיוצרות מראה המתקרב לתחושה של תלת- מימד. השכבה העליונה מהווה את עיקר העבודה, והיא  עשויה פיסות בדים המאורגנות יחד לשלמות רעיונית אחת.  מתחת לשכבה זו, בתווך, שכבת מילוי העשויה כותנה או סיב סינטטי אחר, המחוברת אל יריעת בד תחתונה המשמשת כגב העבודה. שלוש השכבות האלה מתופרות זו אל זו במערכת של תיפורים שמטרתם להצמיד  את השכבות השונות זו אל זו, ובמקביל  להעניק לעבודה, בעזרת המילוי שבתווך, מראה מעט פיסולי.

עבודות הטלאים עשויות בעיקר מבדי כותנה נקיה המאופיינת בעמידות ובגמישות – תכונות חשובות לסוג זה של עבודה. כיום מתרחב והולך השימוש בבדים נוספים כמו משי, סטן ועוד, וכן נעשה שימוש נרחב בבדים מסחריים וכאלה הצבועים בשיטות ביתיות.

טכניקות חדשות מאפשרות שימוש  באפקטים נוספים, כגון צילומים המודפסים על גבי בדים, הדפסים מסוגים שונים, ועוד.

בהדרגה גיליתי אף אני את סגנוני האישי. מתוך הסתכלות והשוואה עם עבודותיהם של אחרים, ראיתי את המכנה המשותף המייחד את עבודותיי - את הנושאים המעניינים אותי, ואת האופן שבו אני נוטה לטפל בהם.

במבט לאחור אני מוצאת בעבודותיי, מבלי שנתתי את ליבי לכך מלכתחילה, קוים אוטוביוגרפיים בולטים, כך שמהבחינה הזו העבודה בטלאים מאפשרת לי ביטוי להסתכלות פנימית אל מוקדים משמעותיים בחיי.

כאמור עוסקת אמנות הטלאים בחיבורים בין חלקים שונים ואיחויים ליצירה שלמה.

זהו בדיוק גם מהותה הבסיסית של עבודתי המקצועית כיועצת חינוכית. גם שם עסקתי בעבר, וממשיכה לעסוק בהתנדבות גם כיום, בחיבורים שבין בני אדם, ובחלקים  המבקשים להתחבר בתוכם של אנשים בינם לבין עצמם.

שני עיסוקיי אלה משלימים ומעצימים  זה את זה הדדית, ובכך נחווים על ידי כשלמות הרמונית אחת.

ועוד מילה של התייחסות  לנושא הרצאתי - "גילוי מאוחר".

המקרה שלי הינו דוגמא לכך ש"לעולם לא מאוחר מדי". אבי זכרונו לברכה למד בכוחות עצמו את השימוש בדגם ישן של מחשב מקינטוש שהגיע לידיו ללא חוברת הדרכה כלשהיא. בסבלנות ובנחישות הוא התנסה עד שהגיע לרמה שאפשרה לו שימושים מגוונים במה שהפך לכלי עבודה עבורו. הוא היה אז בן למעלה משבעים.  

בגיל מתקדם חסרים אנו פעמים את האמונה והאומץ לפרוץ גבולות ולהגיע ליעדים חדשים. לשם כך זקוקים אנו לסיוע מבחוץ מצידו של מישהו המכיר בצורך שלנו, המאמין ביכולתנו ואף מוכן לסייע.

ואני מליאה בהכרת הטוב לכל מי שליוו אותי בדרכי זו.