ב"ה, ט"ו בכסלו, תשע"ז15 בדצמבר, 2016
לפתיחת התערוכה של נחמה - "הלך הרוח"
לפני שש שנים בבית אות המוצר הירושלמי, פתחה נחמה את התערוכה שנקראה "בדמות". מאז לא הפסיקה נחמה ליצור ולהציג מיצירותיה שכבר מצאו את דרכן גם אל מעבר לים. דיברתי אז על החוש המיוחד של נחמה ביצירת הדבר הערטילאי הזה הנקרא "יופי".כל תמונה, או ליתר דיוק כל מעשה טלאים חדש שיוצא מתחת ידיה של נחמה מפאר את עולמו של הקב"ה בפיסת יופי חדשה שהיא תוצאה של אסתטיקה מושלמת, של הרמוניה נפלאה. של ניגודים, של בחירה של צבעים ודוגמאות בדים מתוך מבחר בלתי נדלה, המשמשים אמצעי לביטוי מדויק של תחושות, של רגשות, של תפישות עולם, של זיכרונות ושל געגוע.
ואם הזכרנו את עולמו של הקב"ה - יש לשאול: מהו מעמדו של היופי בבריאה? האם היופי כשלעצמו מהווה מטרה בבריאת העולם? האם היופי הינו ערך ביהדות, או שמא הוא ערך שהגיע לשיא פיתוחו בעולמו של יפת שהתברך ב "יפת אלוקים ליפת", ובצאצאיו שהם עמי יוון?
כבר מתוך תיאור גן העדן בפרשת בראשית אנו למדים שחוש היופי הטבוע באדם משקף את חותמו של הקב"ה בבריאתו. שכן הפסוק מציין לא רק את העובדה שהבורא נטע עצים בגן עדן, אלא שהם היו טובים לא רק למאכל אלא גם "נחמדים למראה", ומכיוון שככל הידוע בעלי חיים אדישים לאסתטיקה ויופי, משמע שהבורא נטע בנו את היחס ליופי, והוא מצפה מן האדם להתרשם מיופיו של הטבע, ומיופי בכלל. וכך בכל עבודה של נחמה היא נעשית שותפה למעשה בראשית בריבוי היופי בעולם, יופי המשמח את הבריות ומעניק להם רגעי חסד של שלוה והתפעלות.
אני מקוה שנחמה תמשיך להרבות יופי בעולמנו, ואם לשפוט על פי מה שעינינו רואות – הרי שכפי שבתערוכה זו אנו רואים כיוונים חדשים ורעיונות שהבשילו לאחרונה, כן נוכל לצפות לתערוכות נוספות שבהן נראה עוד ועוד יצירות מעוררות התפעלות והשראה.
יצחק בראור, מורה ומחנך
נחמה יקרה,ערב טוב ותודה על אתמול.
הבטחתי שאשלח תגובה.
הכול ריגש אותי איכשהו ולכן יהיה לי קשה להפריד, אבל בכל זאת אוכל לומר שהרגשתי קשר רב ביותר דווקא לעבודות הפיגורטיביות, ודווקא בגלל שהן מספרות סיפור ללא התנצלות, ובחומרים שאינם מתביישים להיות רכים, נשיים, עמלניים, איטיים מבלי ללכוד משהו מופשט שאינו בטווח השגתן של הידיים, הקשו עלי מאד המילים שבצד העבודות בקטלוג.
כי החומר מספר סיפור, וככל שרב החומר בעבודה והיא מתקרבת לאדם מבחינת ממדיה, רכותה, צבעוניותה, האיטיות שבה, התהוותה וסירובה להיות אידיאה - כך היא יותר ויותר מקרה פרטי שחי את חייו הסבלניים מולך. ובזה אולי מימד ה"מלאכה" בטלאים מתעקש על נוכחותו.
הטלאים מסרבים להיות הבזקי השראה, הם ממאנים להימנות על היצירות שנוצרו בהעלם אחד, ובכלל ממאנים להיעלם כמקור השראה או התגלות. לא מגלים אותם אלא יוצרים אותם כפי שיוצרים בובה לילד. זה מאד מעניין, כי מקובל לחשוב על הזיכרונות כדבר שעולה מן התודעה ואין לנו שליטה על האופן בו יעלה. אבל אם תופרים את הזיכרונות מבדים רכים כשל בובות וכריות, יש שליטה רבה לא רק על צורתם, אלא גם על ההחלטה מה תהיה השפעתם הרגשית עלינו. ההחלטה הראשונית היא שזו תהיה השפעה מלטפת ולא פוצעת. זוהי עמדה לגבי החיים ולגבי היחס בין הזיכרונות והחיים, ולמעלה מכך – זוהי עמדה לגבי חובתו של האדם לעדן את זיכרונותיו, כך שייטיבו ולא יפגעו.
הטלאים הם במקורם אילוץ. טלאי הוא ניסיון לחפות על קרע באמצעות סוג אחר של בד. בעיקרו של דבר הטלאה היא גיבוב. אפשר להחליט שחווים בעצמה רבה את הגיבוב – וזה קיים בכל אמנות, כי אפשר לערב גם רמות שונות של לשון, סגנונות מוסיקליים, גבוה ונמוך, מופשט וקונקרטי – ואפשר גם לקחת את המצב המגובב כנקודת מוצא, ולבלות חיים שלמים בניסיונות איחוי. העבודות הפיגורטיביות הביעו הרבה מאד מפני שלא חגגו כלל את היותן עבודות טלאים – הן ניסו, בדומה לבני האדם שהביטו מתוכן, להביא לידי הרמוניה את התמונה ולאחות את הזיכרונות.
העבודות האבסטרקטיות ויתרו מראש על שלימות, עם הוויתור על "תמונה שלימה" או "דמות שלימה" או "סיפור שלם", ובאותה נשימה נפרדו ללא התנצלות מהתאמות הצבעים המקובלות, מן הרצון לתת משמעות וצידוק לזיכרונות ומן הרצון ליפות אפילו את הכותרת.
אבל אני ראיתי אותך יותר בניסיונות האיחוי שנגעו ללב בעוצמה רבה ביחוד לנוכח המדיום הפרגמנטרי בהגדרה. היה בזה משהו בלתי אפשרי ולכן גם מרגש עד דמעות.
תודה רבה מאד,תמר
תמר גפני, קומפוזיטורית ומורה למוזיקה
בעקבות התערוכה "סיב ושיח" בתיאטרון ירושלים 2013
